אסיה

קנה מידה בקטאר: עצירת ביניים של דוחה

Pin
Send
Share
Send


סוף סוף יצאנו ברצלונה עם יעד אינדונזיה ו חניית ביניים בדוחה איחור של ארבעים דקות בגלל בעיה X כלשהי. יותר משש שעות הטיסה למעלה קטאר הם היו כבדים למדי כי הייתה רק טלוויזיה מרכזית אחת עם תכנות גרועה, אבל לפחות האוכל המציא את זה. ואנחנו פיתיון: מנה ראשונה, אוכל וחטיף.

שש שעות ועשרים דקות אחר כך נחתנו בשדה התעופה בדוחה, בירת קטאר. כשירדנו מהמטוס פגשנו עולם אחר: גברים עם קנדורה לבן ונשים עם אביה שחור אם כי לא כולם, מכיוון ש 75% מאוכלוסיית קטאר הם מהגרים.

אחרי שעברנו את ניירת ההגירה, עזבנו את שדה התעופה ושם חיכה לנו בני, ילד נפאלי שחי שם חמש שנים והדריך אותנו ב טיול קצר סביב דוחה שאנו שוכרים עם קטאר איירווייס. הדבר הראשון שבני אמר לנו, במיוחד כשראה אותי מוציא את המצלמה, הוא שאנחנו נזהרים מאוד כשמצלמים אנשים ושאנחנו מבקשים קודם כל רשות.

נכנסנו לאוטו ובעוד שבני הסביר נתונים מקטאר ראינו עיר מודרנית, לא אישית, מלאה בגורדי שחקים ובניינים דו קומתיים ללא שום קסם. אנטילופה האוריס, החיה המייצגת את המדינה, אתה מוצא בכל מקום: בפסלים, פרסומות ולוגואים שונים. בעבר, קטאר חיה על פנינים, אבל התחרות העזה של יפן בסופו של דבר ערער את העסק. מאוחר יותר, גילוי הנפט והגז הפך את קטאר לאחת המדינות בעולם עם הרזרבות הגדולות ביותר של שני הדלקים הללו. אחד הסקרנות שבני הסביר לנו הוא שמכיוון שרק 25% מהאוכלוסייה הם ילידים, הממשלה מעניקה להם המון עזרה. לדוגמא, היא מעניקה קרקע בחינם לבניית בית בעת נישואין, מציעה תברואה וכל אספקת מים, חשמל, גז וכו '. חינם ומגדיל את שכר האב עבור כל ילד שיש לך. הממוצע הנוכחי הוא 6.

עשינו את הביקור הראשון ב- Souk, שיהיה החלק העתיק ביותר בעיר, אם כי הייתי אומר שבקושי היה בן חמש. המוח מחולק לאזורים, זה של בדים, זה של חיות מחמד, תבלינים, רהיטים, אזור הברים והמסעדות. אופנה... למרות שהכי היכה אותי זו העובדה שלא היו אנשים שצעקו או מכים אותך לקנות כמו בקהיר, ובני הסביר שאסור. לפיכך, לכל היותר רק זוג מוכרים הציעו לנו לבוא ולהיכנס.

אחד האזורים של הסוכה שהכי אהבנו היה הנצים. באגף הסוכה היו כמה חנויות בהן מכרו את החיות הללו וכל מה שקשור לבזויות. נץ לא מאומן (מצא את חייך) מתחיל ב -1,000 יורו. באחת החנויות איש מכירות הזמין אותי להיכנס ולהצטלם, אבל בני היה עצבני מאוד בכל עת. אולי בגלל שצילמתי כל הזמן ופחדתי שאסתבך, אבל ההיפך קרה. אפילו באחת הפעמים, איש קטארי, כשראה אותי עם המצלמה, ביקש ממני לצלם ונחת והכל.

Pin
Send
Share
Send