אסיה

טיול לצומאגו, מגומה ומסלול נקאסנדו

Pin
Send
Share
Send


היינו בטקיאמה והאזעקה צלצלה במהרה, כרגיל בחג הזה, אבל בשלב זה התחלונים התחילו לשקול. זה היה כמעט כל מי שישן במקדש והיה קר מאוד מחוץ לפוטון. בריצה עזבנו את הפוטון, התלבשנו והלכנו לתחנת הרכבת לנסוע לצומאגו. היה הרבה ערפל ובאותה תקופה סטודנטים רבים הלכו למכון. בדרך לתחנה אנו עוצרים בקפיטריה לשתות קפה עם חלב וקצת כוסית. גודל הלחם ביפן גדול בהרבה מכאן, יש כמה גדלים אבל זה שאכלתי היה שמן כמו שלוש פרוסות לחם ספרדי

עם טוסט יפני אוכלים חצי חבילה של לחם ספרדי.

לא כדאי לנסוע מטקיאמה לצומאגו. בעיקרון מכיוון שלמרות שנדמה שהם קרובים זה לזה, עליכם לחצות את ההרים. עם זאת, יש כמה דרכים ללכת, אתה יכול לרכז כמה רכבות פנים או לקחת את הרכבת המהירה לנגויה ושם לנסוע ברכבת אקספרס לנאקאטסוגאווה. כשרצינו לעשות את הדרך מצומאגו למגומה, בנאקאטסוגאווה לקחנו את הרכבת לנגיסו, כי באותו יום לא הייתה רכבת ישירה.

פעם בנגיסו, לקחנו את האוטובוס שמוביל אותך לצומאגו (500 ¥). ושם הגענו בשעה 13:00, חמש שעות אחרי שיצאנו מטקיאמה. צומאגו הוא אחד מכפרי הפוסטה שעברו את מסלול נקאסנדו (מסלול לשעבר שקשר בין טוקיו לקיוטו בין ההרים). החן של מסלול זה הוא שהוא נשאר כמו בעידן הפיאודלי, עם הדרך השמורה היטב והבתים למראה הישנים שנמצאים ליד הכביש. אפילו חוטי האור ירדו מתחת לפני האדמה כדי לא לאבד את הקסם.

צומאגו... וסוס הקש המפורסם שלו

הדבר הראשון שעשינו היה לאכול במסעדת סובה (אטריות) שנמצאת באמצע הרחוב. אכלנו כמה סובבים חמים על שולחן על טטאמי, וכדי להיות מקום תיירותי כזה, זה לא היה יקר (1,000 ¥). בשעה 14:00 יצאנו לדרך. הוא היה מלא בתיירים יפניים שהגיעו ברכבת לעיירה.

העיירה הייתה מלאה בחנויות מזכרות וניתן היה לבקר בכמה בתים. כשהיה מאוחר התחלנו את הצעדה והסתכלנו במהירות על הבתים מבלי לעצור בהם הרבה. בסוף העיירה היה משרד המידע לתיירים והוא היה ריק, אבל שם ראיתי שלט ששכר פעמונים עבור 1,500 ¥ כדי להפחיד את הדובים שהיו באזור (!).

מסכות של חנות מזכרות מצומאגו

כשיצאנו מהעיר פגשתי בחור צרפתי ששאל אותי איפה משרד התיירות. העמסתי תרמיל ואוהל ושאלתי כמה זמן לקח את הדרך. הוא אמר לי בין שעתיים לשלוש, אבל שהוא ירד והיה לו כיף. כששאלתי אותו אם הוא נתקל בדוב, הוא אמר לי לא, אלא שהוא ישן בלילה באוהלו ושמע רעשים של חיות בר ושהוא לא עזב לראות מה זה ...

כשיצאנו מצומאגו, ראיתי גברת זקנה ליד עץ קאקיס והיא אמרה לי שזה התוצר הטיפוסי של האזור ושצילמתי. לפני התעקשות כזאת עשיתי את זה והמשכתי בצעדה.

קאקים הם פרי טיפוסי של האזור.

הדרך שמורה היטב, אך ישנם כמה קטעים בהם היא מצטלבת עם הכביש שלא סתם הוצג היטב ואיננו יודעים לאן להמשיך. עם זאת, זה שאתה עוצר להסתכל עליו מייד אתה מוצא את הדרך.

כשאנחנו משאירים את צומאגו מאחור, חצנו אנשים רבים שכבר סיימו את הדרך. היה נחמד מאוד לברך את כולם כשאתה חוצה את זה (קוניצ'יווא! / שלום!), אבל אז הבנתי שכולם מגיעים ואיש לא השאיר את צומאגו מלבדנו. בדאגה שאנחנו בדרך בלילה, התחלנו ללכת מהר יותר. היה לנו שני קילומטרים (המסלול כולל שמונה) פגשנו זוג אמריקאים ושאלנו אותם איך הם נושאים את זה ואם הדרך קשה. נאמר לנו שבמובן שלנו הם היו 6 ק"מ של עלייה ו -2 של ירידה, כך שהדרך תהיה קשה יותר משחשבתי.

בתחילת הדרך אנו חוצים את הנהר הזה.

באמצע הדרך מצאנו מפל נחמד מאוד בו עצרנו לנוח חמש דקות. מסלול נקאסנדו יפהפה, מלא עצים מתנשאים, וכיוון שלא היה אף אחד בדרך, (מכיוון שהלכנו לבד) הייתה שקט ושלווה מדהימים.

אני חייב להודות שאנחנו שמחים מאוד, כי התחלנו ללכת בלי לשאת מים, פנס או na de na. עם מה שחשבתי שאם יקרה לנו משהו נזרוק (!). למזלי בתרמיל סחבתי תיק עם נקניקיות וגבינות שקניתי לחברתי מו. לפחות נצטרך לאכול או לזרוק אותו על הדובים!

Pin
Send
Share
Send